יום ד' ה2.10.13
אתמול הקדמתי בחצי שעה, חשבתי שאוכל להרוויח חצי שעה לכן קמתי בשש במקום חמש וחצי
וכמובן...אחרתי ב20 דקות. התקשרתי להודיע כמו שביקשו.
המטלות עדיין היו מרגיזות. הרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר וזה לא משהו חיובי בשבילי בכלל.
שעתיים אחרי עשו לנו שיחה קולקטיבית עם כל האנשים בכתה. הייתה שם מישהי שנראתה מוזר כמו אישה שמתלבשת בהגזמה והשיער שלה נראה כמו פיאה והאיפור מודגש יותר מדי...התברר ממנה כי שהיא טרנז'רית ופתאום כל התמונה עליה הסתדרה. אף פעם לא פגשתי מישהו כזה לכן היא עניינה אותי. היה רושם שהיא אוהבת להיות במרכז ושאנשים ישמעו את סיפור חייה הלא קל. היה לה ADHD וראו ושמעו את ההיפראקטיביות שלה כל הזמן. קשה מאוד להיות לידה משום שהיא קוטעת שיחות וחייבת להגיד את דבריה. היו לי המון שאלות אליה והחלטתי לשאול אותה לא בפרסיה אלא מחר בהפסקה.
בשיחה הקולקטיבית עם הפסיכולוגית ישבנו במעגל וכל אחד היה צריך לספר על בן זוג אחר שהקצו לנו. עמית סיפר לי מדוע הוא נמצא בסדנא וביקש שלא אספר לכלל הכתה לכן הידע שלי עליו היה מינימלי. כשעמית סיפר עליי זה היה בקצרה ושאלו אותי שאלות כמו האם אני נשואה ויש לי ילדים, עניתי שאני גרה בתל אביב....מה שאומר שאני לא נשואה ואין לי ילדים
הבחורה הטרנז'ית ששכחתי את שמה נראה לי לירן אמרה לי שצריך לתת לי מצלמה כמו במחוברים כי אני מעניינת...
לא כל כך הבנתי מה מעניין בי, אני כל הזמן עייפה ואין לי כוח לעשות כלום.
אנשים שם אמרו שהם עם המון תקווה מהקורס הזה.
אני לא! לא נראה לי שמהתרגילים המפגרים האלה יגלו מה מתאים שם.
עוד מישהו מעניין היה בחור עם הלם קרב, תחקרתי אותו קצת בנושא והבנתי פחות או יותר מה זה אבל לא לעומק כי נראה לי שהיה קשה לו לדבר על זה. יש שם בחור ערבי שנפצע בתאונת עבודה, נכה בלי רגל שמאל שנפגע בתאונת דרכים היה נהג משאית, בחור שיושב לידי ממש חמוד ששכחתי את שמו שגם הגיע מתאונת עבודה לכאן ובחורה אחת אשר ניצחה את מחלת הסרטן, שאפו לה!!! ושני אנשים עם חוליות שבורות בגב.
הרגשתי כאילו אני בכתה טיפולית ואולי זה בהחלט כתה טיפולית.
זהו, נחכה ליום המעצבן מחר
אתמול הקדמתי בחצי שעה, חשבתי שאוכל להרוויח חצי שעה לכן קמתי בשש במקום חמש וחצי
וכמובן...אחרתי ב20 דקות. התקשרתי להודיע כמו שביקשו.
המטלות עדיין היו מרגיזות. הרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר וזה לא משהו חיובי בשבילי בכלל.
שעתיים אחרי עשו לנו שיחה קולקטיבית עם כל האנשים בכתה. הייתה שם מישהי שנראתה מוזר כמו אישה שמתלבשת בהגזמה והשיער שלה נראה כמו פיאה והאיפור מודגש יותר מדי...התברר ממנה כי שהיא טרנז'רית ופתאום כל התמונה עליה הסתדרה. אף פעם לא פגשתי מישהו כזה לכן היא עניינה אותי. היה רושם שהיא אוהבת להיות במרכז ושאנשים ישמעו את סיפור חייה הלא קל. היה לה ADHD וראו ושמעו את ההיפראקטיביות שלה כל הזמן. קשה מאוד להיות לידה משום שהיא קוטעת שיחות וחייבת להגיד את דבריה. היו לי המון שאלות אליה והחלטתי לשאול אותה לא בפרסיה אלא מחר בהפסקה.
בשיחה הקולקטיבית עם הפסיכולוגית ישבנו במעגל וכל אחד היה צריך לספר על בן זוג אחר שהקצו לנו. עמית סיפר לי מדוע הוא נמצא בסדנא וביקש שלא אספר לכלל הכתה לכן הידע שלי עליו היה מינימלי. כשעמית סיפר עליי זה היה בקצרה ושאלו אותי שאלות כמו האם אני נשואה ויש לי ילדים, עניתי שאני גרה בתל אביב....מה שאומר שאני לא נשואה ואין לי ילדים
הבחורה הטרנז'ית ששכחתי את שמה נראה לי לירן אמרה לי שצריך לתת לי מצלמה כמו במחוברים כי אני מעניינת...
לא כל כך הבנתי מה מעניין בי, אני כל הזמן עייפה ואין לי כוח לעשות כלום.
אנשים שם אמרו שהם עם המון תקווה מהקורס הזה.
אני לא! לא נראה לי שמהתרגילים המפגרים האלה יגלו מה מתאים שם.
עוד מישהו מעניין היה בחור עם הלם קרב, תחקרתי אותו קצת בנושא והבנתי פחות או יותר מה זה אבל לא לעומק כי נראה לי שהיה קשה לו לדבר על זה. יש שם בחור ערבי שנפצע בתאונת עבודה, נכה בלי רגל שמאל שנפגע בתאונת דרכים היה נהג משאית, בחור שיושב לידי ממש חמוד ששכחתי את שמו שגם הגיע מתאונת עבודה לכאן ובחורה אחת אשר ניצחה את מחלת הסרטן, שאפו לה!!! ושני אנשים עם חוליות שבורות בגב.
הרגשתי כאילו אני בכתה טיפולית ואולי זה בהחלט כתה טיפולית.
זהו, נחכה ליום המעצבן מחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה